אכילה מודעת: חשיבות ההקשבה לגוף 

אחד הקווים המנחים, כאשר עוסקים באכילה מודעת, הוא יכולת ההקשבה לגוף.  כשאנחנו קשובים לצרכיו של הגוף אנו יכולים לתת לו את סוג המזון לו הוא באמת זקוק, ולא, כפי שבדרך כלל קורה, לתת לגוף את סוג האוכל שבעצם הראש רוצה

אכילה מודעת פירושה ללמוד להבדיל בין הרעב של הראש, הפה והגרון לבין הרעב של הבטן. הרעב של הבטן הוא תחושה שאיננו קשובים לה מזה זמן רב, וכל מה שמעבר לה – הוא רעב רגשי.

לרעב רגשי אין שום קשר למהות לה נועד המזון שלנו. אין שום אוכל שבעולם שיוכל אי פעם למלא את אותו צורך רגשי. לכן, עלינו לטפל בו בדרך אחרת.

השבוע קראתי ב - YNET  שני פוסטים, שלרגל יום העצמאות, הידוע במקומותינו גם כ"חג המנגלים", עסקו בסוגית הבשר האדום – האם הוא בריא או לא. באחת מהכתבות הועלתה הטענה כי בשר אדום בדרגת וול-דאן מכפיל סיכוי לסרטן.

התגובות הציניות, הלועגות והמעליבות (בחלקן) להן זכו שתי הכתבות, עשויות היו לגרום לנו לחשוב שהמגיבים הם חסרי ידע או השכלה בנושא, אך לאמיתו של דבר, כאשר מדברים על מחקרים עדכניים, כאשר מדברים על סוגי מזון הגורמים למחלות ולבעיות בריאותיות, רוב האנשים יגיבו בצורה דומה.  מדוע?

הטענה כי "כל מה שטעים מסרטן" – אם היא מתייחסת  למזון מעובד אז כן, רוב המזון המעובד אותו אנו רגילים לאכול היום הוא מסרטן או גורם מחלה. אבל רוב האנשים יכולים למצוא תירוצים ולקרוא להם סיבות למה בכל זאת זה "בסדר" להמשיך לאכול את המזון הזה:

"אני אוהב בשר", או בגרסה למתקדמים "אם אין בשר בארוחה זה מרגיש כאילו לא אכלתי"

כמה בשר צריך לאכול כדי להרגיש ש"אכלתי מספיק"? סטייק אחד? חמישה? עד שהבטן מתפוצצת ובא להקיא? איך יודעים מה הכמות הנכונה לך לאכול?

"אני לא יכול לוותר על לחם / פסטה / עוגות"

האם ניסיתם לבדוק מה קורה אחרי כמה ימים ללא קמח לבן וסוכרים? אם כן, קרוב לודאי ששמתם לב שהחיוניות, הערנות, הזיכרון מתחדדים. שהשינה נעשית טובה יותר, שההרגשה הכללית משתפרת. אם לא -  כדאי לבדוק.

מחקרים קליניים רבים מצביעים על הקשר שבין מחלות לבין תזונה, ואותם מנסות חברות המזון להסוות או להפריך באמצעות מחקרי נגד. אולי הגיע הזמן להוציא את הראש מהחול ולשאול: מדוע החברה המודרנית כל כך חולה? מדוע מחלות שלפני חמישים שנה היו נדירות, הפכו לשכיחות בימינו? מדוע ילדים חולים במחלות של מבוגרים? מה באמת השתנה?

התשובה לכך, בראש ובראשונה, היא: התזונה השתנתה. כשאני הייתי ילדה, אמא שלי בשלה את כל האוכל בבית. עקרת בית או אמא שקנתה אוכל מוכן מסוג ה"לחמם ולהגיש", נחשבה לאמא לא טובה. שוקולד היה דבר מיוחד. קנינו שוקולד כמתנה. רוב המשפחות לא יכלו לאפשר לעצמן מותרות כממתקים, עוגות קנויות, חטיפים וכו'. כמעט ולא היו כאלה בארץ.

היום יש לנו מבחר עצום של חטיפים ושוקולדים, אמא שמגישה לילדיה ארוחות מוכנות נחשבת לאישה יעילה שיודעת לנצל את משאב הזמן בצורה אופטימלית, אבל בתוך כל הקידמה והשפע איבדנו את יכולת ההקשבה לגוף שלנו. אנחנו מכורים לאותם מאכלים שמרעילים אותנו ואת ילדינו , ושוכחים את הטבעי ביותר לנו: אוכל מבושל, טבעי, לא מעובד, בלי כל כך הרבה סוכר ואולי אף בלי  מוצרי חלב. אם נהיה בהקשבה לגוף הוא ירצה גם לשתות בעיקר מים – ולא משקאות מוגזים וממותקים…

לפני שאתם פוסלים ומעלים טענות מטענות שונות - אני מציעה לכל מי שיש לו מה לומר בנושא, פשוט לנסות לחודשיים להפסיק לאכול מאכלים מעובדים ולהתחיל לאכול מה שהגוף רוצה באמת . בדרך כלל  יהיה מדובר בירקות, פירות, בשר בכמויות קטנות ודגנים מלאים.

אחרי חודשיים תנו למבחן התוצאה לדבר: איך אתה מרגישים? האם אתם יותר חיוניים? האם אתם זוכרים יותר טוב? האם אתם ישנים יותר טוב?

במרבית המקרים השיפור בהרגשה הכללית יהיה משמעותי. אחרי הכל, הגוף שלנו יודע מה טוב בשבילו – אבל אנחנו תמיד בטוחים שאנחנו יודעים טוב יותר ולא מנסים להקשיב לו, וחבל.

המאמר פורסם לראשונה בבלוג של דלית אביטל, תחת הקטגוריה "אכילה מודעת"